יש כל מיני מערכות יחסים: בין בני זוג, בין עמיתים, בין בני משפחה, בין חברים, ויש את האחת, שתכירו רק אם תרוצו
רומנטיקה של רץ למרחקים ארוכים
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות? לא בהכרח. יש כותבים, שתופּי מלחמה והדי קרב עושים להם את זה; ויש כותבים, שדווקא אהבה ורומנטיקה הן כוס התה ששולחת אותם אל המקלדת.
באיזה צד אני? בצד של הרומנטיקה. ברור. אותי שולחים אל המקלדת קילומטרים של ריצה, והאדרנלין והאנדורפינים שהיא מייצרת. איפה הרומנטיקה, אתם מרימים גבה. היא כאן, חברים, היא כאן, והיא כזאת שלא תצליחו לחוות כמותה בשום נסיבות אחרות. מי שאחראי לכך הוא המפעל הפרטי של כל אחד מאיתנו, הגוף שלנו, שקורים בו תהליכים מופלאים בזמן ריצה. אבל זה עוד כלום לעומת הפלאים שהוא יוצר, ממש באותו זמן, בלב מערכת היחסים שבין הגוף לנפש.
ריצה טיפוסית למרחקים ארוכים, מזמנת לי לא פעם התבוננות פנימית שאין כמותה בשום מקום אחר. למשל, בשלבים מתקדמים של המאמץ, אני חש איך הרגליים מתקוממות תחת העול; הנפש, במקום לצדד בהן ולבקש יפה שאניח ואנוח, דווקא חוברת אליי, אל המסרב מראש להיכנע, ונוזפת בהן (ברגליים) על שבכלל העזו לחוש מצוקה. כך אנחנו שניים נגד שתיים, אדם ונפשו מול שתי רגליים, כשלי מוקנית זכות הווטו, וכמעט תמיד אשתמש בה.
כך ממשיך המאבק הנצחי, מערכת יחסים בלעדית בין גוף לנפש. כשהוא, הגוף, גונח ומסנן "מתי זה כבר ייגמר?!", היא, הנפש, לפעמים יורה "בושה! זה מה שאתה מסוגל לתת באימון שהוא רק חצי מרחק הדבר האמיתי, המרוץ?". לפעמים מנסה "נכון, היה לנו שבוע לא קל, מחמדי, עומס אימונים מטורף ומחסור חמור בשעות שינה, אבל עוד קצת, טיפה של מאמץ ואנחנו מסיימים. סעודת מלכים, ומיד למיטה. מבטיחה!".
כאן נכנסת אותה "התבוננות" לתמונה: אם יש בך היכולת לעשות צעד אחד קטן אל מחוץ לזירה שבה השניים מתכתשים, ולהתבונן בהם במעין ריחוק, תהיה עד למחזה רומנטי נהדר. הוא מותש, מתייסר, כואב, רוצה לנטוש; היא משתמשת בכל האמצעים הידועים לה כדי לשבותו, להבטיח את נאמנותו ולגרום לו להמשיך לשאתה על כפיים (רגליים). רומנטי, לא?
בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, שמו של סרט ישן, הוא מושג שכל רץ למרחקים ארוכים מכיר פשוטו כמשמעו. הבדידות הזאת מתקיימת גם אם הרץ מוקף במאות רצים, במיוחד בשלבים המתקדמים של המרחקים הארוכים. שם, באזור הדמדומים הזה, ניתנת לנו הזדמנות מיוחדת להתבונן בנבכינו. הבדידות הזאת, מזהרת ורומנטית שכמותה, מנקה רעשי רקע ומאפשרת התייחדות עם עצמנו והתבוננות לתוכנו, לזירה בין הגוף והנפש.
כשאנחנו מתפנים לשבת ולשחזר, הכתיבה פורטת את ההתרחשות לבדידים קטנים של רגשות, תחושות, פעולות וזיכרונות, ובכך מאפשרת לנו לחוות שוב את מה שעבר עלינו, אבל בדרך אחרת. גם זאת רומנטיקה.
(מתוך הספר ???????? )
