מחול החרבות, מחול שדים, מחול השעות ומחול הסיום – כל המחולות הובילו לאתגר טראנס-אלפיין-ראן
highway to hell
3 ק"מ לסיום הריצה של היום השמיני והאחרון של המרוץ, בקילומטר ה-32 של אותו יום וה-317 של כל הימים, היה לנו עניין חשוב ודחוף מאין כמותו לעסוק בו. לא השרירים שכבר קמלו מזמן, לא העצמות שהחלו להימוח, לא הפרקים שחישבו להתפורר ולא הרצועות והגידים שאיימו להיפרם – אף לא אחד מכל אלה הטריד אותנו בשבת, 8 בספטמבר, בשעה 15:45, על שביל היער המוביל לכפר ססטו, איטליה. מה שהעסיק אותנו באותו רגע היה תרגול הריקוד שנבצע על קו הסיום. תוך כדי ריצה אחזנו ידיים, הרמנו, הצלבנו, הסתובבנו סביב עצמנו וסיימנו בצעדי הורה, והתגלגלנו מצחוק.
זה בעצם הסיפור שלנו בתחרות כולה. כיוון שכבר ביום הראשון – אחרי שרצנו (52 ק"מ) וטיפסנו (2,600 מטר במצטבר) והידרדרנו (2,500 מטר) והחלקנו (כי היה גשום, רטוב וחלקלק) וזחלנו (כדי לקום אחרי שהחלקנו) – הבנו שאמנם התאמנו בארץ חזק וטוב, אבל לא לתחרות הנכונה. מכאן הסקנו, שמה שנותר לנו זה ליהנות. היו גם כמה דברים רציניים שחווינו בדרך, רציניים עד כדי אימה, תרתי משמע, אבל אליהם נגיע בהמשך.
האמת היא, שעד אליו החיים היו הרבה יותר פשוטים, וברורים. עד אליו פשוט רצתי, ורכבתי, ושחיתי, כמעט תמיד עם הפרטנרית לשיגעון, נעמי. לשנינו היו קריירות אחרות ותוכניותינו לעתיד התמצו באופק שבגזרת אותן קריירות. הרף שעלה מדי פעם בגזרת הספורט היה בטווח מקסימלי של כמה חודשים – הזמן שנדרש לנו כדי להתאמן לקראת מרוץ למרחק ארוך, או טריאתלון על מרחקיו השונים.
השינוי הראשון בזרימת חיינו הגיע, כשהתחוור לנו פרק הזמן שנדרש להתאמן למרוץ האלפיניסטי. שנה. נדרשו כ-365 ימים ואינסוף אימונים בתוואים ומרחקים בלתי נגמרים. במילים אחרות, חווינו תקופת אימונים בלתי מוכרת, לקראת יעד בלתי מוכר אף יותר. ושם "הבלתי מוכר אף יותר" היה אף הרבה יותר.
יום לפני הזינוק נחתנו במינכן, רוגשים ומתוחים לקראת המשימה הגדולה. את הדרך לרופולדינג הסמוכה, עיירה מיניאטורית שממנה נזנק, עשינו ברכבת קלה, סוקרים במעט אכזבה את פני הנוסעים. כל אחד עסוק בענייניו. איפה הם ואיפה הדרמה שמתחוללת אצלנו; ואם היתה איזושהי ציפייה מצידנו לתכונה כלשהי מצידם, לקראת הזינוק הדרמטי מעיירתם אל עבר הלא נודע, היא בן רגע התחלפה בגיחוך. כך יפה וכך נאה. מה הם אשמים בטירוף שהנחתנו על עצמנו; מה להם ולטראנס-אלפיין, המרוץ הגדול, יעד המגדלור שהתאמנו לקראתו במשך שנה.
שעת בוקר מוקדמת למחרת, שמיים סתוויים אפורים ואנחנו במרכז העיירה המנמנמת, עם עוד כ-500 שרוטים כמונו. נראה שכולם הגיעו כדי לבדוק היכן הקצה, כמה אפשר שיכאב ועדיין ליהנות, ומה נדרש כדי לגעת בתוכנו במקומות שטרם נגענו. 52 ק"מ ריצה ביום הראשון, 35 ק"מ בשני, 46 ק"מ בשלישי, 43 ק"מ ברביעי, 33 ק"מ בחמישי, 39 ק"מ בשישי, 42 ק"מ בשביעי ו-35 ק"מ בשמיני והאחרון. ים של זמן, קילומטרים ונופים עוצרי נשימה, כדי לבדוק עם עצמנו כמה נושאים, שביומיום לא מקבלים מספיק התייחסות.
על קו הזינוק הרמקולים משמיעים את ACDC שרים Highway to Hel מה שמבטא באופן הכי ברור את הצפוי לנו בשמונת הימים הבאים. למרות העובדה שדי מהר היכתה בנו ההכרה שזה לא דומה לשום דבר שהתאמנו לקראתו, ומידת האנושיות בעוצמות שנדרשות כאן היא לא מי יודע כמה, גילינו שאנחנו די נהנים. מה שלא הבנו, זה ממה בדיוק. הרי קראנו מה שנכתב באתר המרוץ, כדברי הסבר למה שמצפה בשמונת הימים ומה נדרש כדי לצלוח אותם:
Eight stages, countless summits and peaks and an amazing itinerary off the beaten paths on rocky tracks constitute one of the last true sporting challenge. Experience the adventure of crossing the Alps together with your teammate in one of the world's most spectacular running event! Look forward to breathtaking and stunning sceneries, a once in a lifetime experience and the unforgettable feeling of being a finisher of the GORE-TEX® Transalpine-Run. The route leads up to 3000 meters high…
גם לא הצלחנו לחמוק מהתדריכים שפורסמו לכל יום במרוץ, כמו זה למשל:
42k, a brutal altitude difference of 2289 meters. You will experience an ascent which appears to be never-ending. For the final downhill to St. Vigil the runners will have to once again give their all, as the trail is very steep and unsecured.
אפילו לא הצלחנו להימנע מפציעות איומות שגררו כאבים וזעקות שבר. התמסרנו בהתלהבות של ילדים לאתגרים יומיומיים, שכולם גרסאות שונות ומשונות לריצה רצופה של 30 ק"מ בשטח, למשל שהיא רק הקדמה לטיפוס של שלוש פסגות בגובה של כ-2,000 מטר כל אחת, ורק אז מתפנים לריצה שצריכה להקדים את זמן הפסילה היומי, למרחק של כ-14 ק"מ.
בטוח שגם המופעים הבאים, שפקדו אותנו לאורך ימי המרוץ, לא היו מקור הנאה: מחסור בשעות שינה, עייפות ולאות מצטברות, חרדות יומיומיות, אילוצי היצמדות ללו"ז מדויק, תזונה לא מספקת, כאבים איומים כמעט בכל עצם ושריר בגוף, ציפורני רגליים שסועות, מרחצי זיעה בשעות השינה ועוד אינספור מרעין בישין.
ולמרות הכול, נהנינו. אוי, כמה שנהנינו! כיוון שעל כל המאיימים והאיומים הֶאפילו מופעים מופלאים, רובם תוצרת עצמית. חווינו חיוּת נדירה, אנרגיות אדירות, גיוס עוצמות המוני, נגיעה בגבולות חדשים, מפגש עם זן נדיר של ספורטאים מכל העולם, סיפוק וגאווה ענקיים, שמחה עצומה בסיום כל יום, התרוממות רוח בלתי נתפסת על כל קו סיום של כל יום והתעלות נוספת של הרוח הזאת על קו הסיום של היום האחרון, והכי הכי – חברות מיוחדת שמייצרת יכולות בלתי מוגבלות כמעט.
בדיעבד ובפרספקטיבה די רחבה, נראה לי שהכי נהנינו לחפש אחר הקצה. מה נדרש כדי להגיע אליו ולדעת שמכאן ואילך אי אפשר יותר. האם הוא מאחורי הקילומטר ה-320? מתחבא מאחורי כאב בדרגה 10 המקסימלית (לכאורה)? או שבכלל נמצא אותו בסיום כל יום מפרך, כזה שאחריו מגיע מחר שיהיה רק הקדמה לחיפוש הקצה שלמחרת? אז חיפשנו ומצאנו. הפתעה: גילינו שאין קצה.
הרגע שבו חצינו את קו הסיום, היה סוג של הזדככות. כאילו שכל המתחים, החרדות, האי-ודאות, הכאבים והמיקוד התפנו בבת-אחת, ובמקומם נכנס שקט גדול. בתוך השקט הזה, ידענו: משהו חדש מתחיל.
תמונות קצרות
אמאל'ה!
רצים על צלע הר, בשביל צר, שאפילו עזים היו מתלוננות שאין בו מספיק מקום לרגליים. משמאלנו עוד הר מאותו דבר, מימיננו תהום בעומק 1,500 מטר ומעבר לה הר אחר, שראשו מתנשא ורם מעבר לעננים. עשב גבוה וצפוף מכסה את שביל הריצה, ומדי פעם מחליקים ומתגלגלים לכיוון מדרון התהום. זעקת הבהלה נגדעת רק כשנאחזים באחד מגזעי העצים שנטועים פה ושם במורד.
הבלונדיניות
שלט שעליו נכתב "הפסגה הגבוהה ביותר במרוץ", מחכה לנו לאחר ריצה של 3,500 מטר לגובה. הפסגה מכוסה שלג, מה שהופך את התנועה לכמעט בלתי אפשרית. זיעה ניגרת, דופק מואץ, שרירים מוחים; אבל שני בחורים צעירים מצוות המרוץ, לבושים תחתונים, טייץ וגופייה, מאופרים כנשים, חובשים פאה בלונדינית ארוכת שיער ופעמונים ענקיים ומצלצלים בידיהם, סוחטים מאיתנו חיוך גדול.
Pink ladies
בכל בוקר במהלך שמונת ימי המרוץ, על קו הזינוק, ניצבות שתי רצות ברזילאיות בבגדי ריצה ונעלי ריצה בוורוד. גם כובע המצחייה, סרט השיער, כיסוי הטלפון, רצועת השעון – ורודים. איפור? ורוד. הן כינו את עצמן פינק ליידי'ס ושיננו באזני כל מי שהתעניין, שהחליטו להפיץ את בשורת הצבע הוורוד בעולם. אבל זה עוד כלום לעומת זה: על קו הזינוק, בכל בוקר, במשך חמש דקות שלפני אות הזינוק, אחת מהן משוחחת בטלפון והאחרת כותבת בטוש (ורוד, אלא מה) על כל מקום פנוי בגוף. ידיים, רגליים, בטן וכל פיסת עור חשופה. הסתבר כך: בכל בוקר על קו הזינוק הגיעה שיחת טלפון מברזיל, שבה נמסרו שמות חבריהן המברכים לקראת הריצה של אותו יום. מה יותר מעודד ותומך מכך שחבריך, לפחות בשמותיהם, חקוקים על גופך ורצים איתך לכל אורך המסלול? כל יום מחדש, ובוורוד, כן?
בסך הכל רצינו להגיע הביתה בשלום…
צהרי היום השלישי למרוץ, אנחנו אחרי 25 ק"מ ריצה ופסגה בגובה 1,500 מטר. נותרו עוד 21 ק"מ לרוץ בשטח מאתגר – מסולע, בוצי ולעיתים חלקלק – לעבר הפסגה השנייה של אותו יום, טיפוס לגובה 1,875 מטר. 3 ק"מ לתחילת הטיפוס מבחינים בדמות, שאט-אט מתקרבת לכיווננו, בהליכה, הפוך לכיוון המרוץ. משתתפת מדרום אפריקה. כשנפגשו דרכנו שאלנו למה הפוך, ונענינו בדמעות ובכי. היא נתקפה תשישות ושרירים כואבים וחשק דועך, ואם זה לא מספיק אז גם הקרסול החל להציק. היא התכוונה לגבור על הכול בגבורה ונשבעה שלא תפרוש, אלמלא ההר, זה שתכף רצים אל פסגתו. הוא הילך עליה אימים וככל שהתקרבה אליו, התפוגגה הכוונה וגם הגבורה. היא החליטה שלא תעמוד בזה והחלה לעשות דרכה חזרה, אל תחנת ההזנה האחרונה. איכשהו, בדברים מרגיעים ומתק שפתיים, הצלחנו לשכנע אותה שתתקדם איתנו והבטחנו שנמשיך איתה, גם אם תתחרט. התחיל הטיפוס, אנחנו בקצב איטי שמתחשב בה, והיא? היא, לאחר כעשרים דקות של ריצה-טיפוס, מכריזה לפתע שמרגישה הרבה יותר טוב, וביי. ניפגש בסיום. פערנו פה, שפשפנו עיניים, שמחנו שעזרנו, והמשכנו. על קו הסיום ניגשת אלינו מנהלת המרוץ ומיידעת שהערב, בטקס סיכום מרוץ היום (שהתקיים בכל יום במהלך המרוץ), נוכרז כגיבורי המרוץ ואומרת "!Heroes of the race". בפעם השנייה באותו יום פערנו פה ושפשפנו עיניים. שאלנו במה זכינו, והמהנהלת סיפרה בהתלהבות שהלן, אותה משתתפת דרום-אפריקנית, רצה אליה הישר מקו הסיום, כולה התרגשות, והלשינה ששניים, team Nomironi (שמנו על מספר החזה), הפעילו עליה קסמים והם הגורמים הישירים והבלעדיים לכך שהצליחה לסיים את היום בריצה. היא, המנהלת, החליטה שעל כך ראוי להכתיר אותנו כגיבורי המרוץ. הסתכלנו זה בעיניי זאת וללא מילים הבנו שחשבנו אותו דבר: השתגעו? קצת הרגענו, קצת עודדנו, קצת המרצנו, אבל בסך הכל רצינו להגיע הביתה בשלום.
איחרת – נפסלת!
בטי ואינגריד הן חברות ותיקות. שתיהן גרמניות, גיל שתיהן ארבעים פחות או יותר. בטי מזכירה רפואית, אינגריד ארכיטקטית; ושתיהן חובבות ריצה למרחקים ארוכים. מרוץ טראנס-אלפיין הוא מתנה גדולה שהחליטו להעניק לעצמן, וכמו כל 500 המשתתפים במרוץ גם הן התאמנו תקופה ארוכה לקראתו. אחד האיומים הגדולים במרוץ הוא הקאט אוף, השעה שבה יש להגיע לסיום כל אחד מהמקטעים במסלול היומי. לא הגעת בזמן? נפסלת! וגם אם הגעת בזמן וזוגך לא, אבוד לך.
ביום הרביעי למרוץ רצנו כמעט לאורך כל המסלול עם בטי ואינגריד. 43 ק"מ של ריצה הם המון זמן להיכרות, סיפורים, שיתופים וחוויות משותפות. וכך נבנתה בינינו חברות מיוחדת, כזאת שבלעדית להיכרויות-תוך-כדי-מרוץ. 5 ק"מ לסיום מסלול באותו יום נפרדו דרכינו. בטי ואינגריד עצרו לשירותים, אנחנו המשכנו. הקאט אוף של קו הסיום נראה בהישג יד גם עבורן, אבל בשעה 15:55, חמש דקות לקאט אוף, הן עדיין לא הופיעו. גם לא בשעה 15:58. הן הופיעו על הכביש המוביל לשער הסיום שלושים שניות לקאט אוף וחצו אותו בספרינט מצחיק חמש שניות לדד-ליין. ובכך ניתן האות להתפרצות רגשות, שהגיעה לרמה של איחוד ניצולי הטיטניק עם בני משפחותיהם. דמעות של אושר זלגו כגשם ונפלנו אלה על צווארי אלה; הן ממלמלות "דאנקה שיין וטנק יו גוט" ואנחנו "כל הכבוד ואלופות" בעברית. עוצמת הרגשות דמתה לכזאת של חברוּת שהיתה תמיד ותימשך לנצח, למרות העובדה שהכרנו רק בבוקר אותו היום. זאת היתה עוד יצירה נפלאה של חוויית הריצה.
נעמי זאת נעמי
בבוקר היום השני למרוץ שמנו לב לאוהל גדול יחסית, שכבר כשעה לפני הזינוק משתרך תור של רצים לפתחו. התור למרפאת המרוץ. שמנו לב גם לכך שבכל יום שעובר התור המשתרך גדל, עד שבבוקר היום החמישי ניגשו חובשים אל העומדים בתור ובדקו אותם, כדי לקצר את ההמתנה. גם אנחנו הצטרפנו אל התור הזה, נעמי כחברה של קבע החל ביום הרביעי, אני בבוקר אחד של המרוץ. נעמי עם שפשוף מכוער בצוואר כתוצאה מחיכוך יתר של מנשא המים, ברך שהתנפחה לגודל אבטיח בינוני, ושתי בהונות שהפכו לעיסת בשר וציפורניים מדממות. אני עם שפשוף מעצבן בכרית כף הרגל. היא מתעקשת להמשיך למרות כאבים איומים וחובשים שממליצים על מנוחה; אני יוצא מזה עם בקושי פלסטר, ובטוח שבמקומה אני כבר נח מזמן. אבל נעמי זאת נעמי, שאומרת שכל אחד והמרתון שלו. בבוקר ההוא היינו כל אחד וסף הכאב שלו.
(מתוך הספר ????????)
