כולם רצים. לאן שלא תפנה את ראשך תראה רצים. בגדי ריצה ססגוניים, מערכות שמע מתקדמות, שעוני ריצה משוכללים ונעלי ריצה מפנקות. אז מה רע? שום דבר. כן יירבו. הריצה, כמו שכבר כולנו יודעים, מייצרת עבורנו רק דברים טובים (כמובן, וכמו כל דבר בחיים, כשעושים זאת נכון).
ומכאן אקח אתכם צעד קדימה, צעד גדול קדימה, גדול כל כך עד שבסיומו תמצאו עצמכם מחוץ לעיר, מחוץ לרחובותיה, מחוץ לרעשיה ומחוץ לזיהומיה. כי גם אם אתם רצים בפיסות הטבע המועטות הסמוכות, כמה פעמים כבר אפשר לרוץ בשביל שליד הבית, זה שכבר רצתם בו אתמול ושלשום ובחודש שעבר; או בפארק, שהוא טבע בכאילו; או על כביש 4, 5 או 6, שזה כמו לרוץ בפינת עישון.
אין צורך להכביר מילים על יתרונות הריצה בטבע, וכמובן שככל ששטח הטבע הזה גדול יותר, כך ההנאה גדולה יותר. אבל הרשו לי לפתות אתכם בתיאורי סביבה פסטורליים, כאלה שיגרמו לכם לעזוב הכל, לרוץ (כמובן) אל המכונית, להניע ולטוס (נמוך) אל המסלול. לא נוהגים לרוץ? סיכוי גדול שתשקלו מחדש את הנושא.
נתחיל במינון: פעם בשבוע נשמע לגמרי בר-ביצוע, לריצה שמחייבת להיכנס לרכב ולהשתנע אל שטח הריצה; נמשיך במיקום: ישראל מלאה באתרי טבע מפתים לרצים. צריך רק לפתוח מפה או לגגל.
ונגיע אל הפיתויים. אז ככה זה בטבע: ריחות משכרים, פריחות מרהיבות, מראות ונופים ששום גלויה לא יכולה להתחרות בהם. נחל שמימיו מפכים מימינך, צמחייה סבוכה וצבעונית משמאלך; תהלוכן (הייתם מאמינים שנגיע גם לזה? התהלוכן ידוע יותר כתולעי טוואי התהלוכה, זחל ארוך ארוך, שחוצה את השבילים בעונה זאת) לפניך, ואוויר צלול, מחייה נפשות ממש, מצדיך.
ופתאום שביל הריצה נבלע בסבך שיוצר תקרת צמחים, וברגע הבא הוא משתפל אל מעיין מים מתוקים, ובעוד מספר צעדים הוא כבר מתפתל בין סלעים, עולה, יורד, מתמשר, מתרכך ומתקשה. וכברת דרך האוויר קריר, ובכברה שאחריה חמים, ואז שוב מתקרר ולבסוף פושר. והריצה? טוב שנזכרתי. כי כמו עכשיו, בזמן שאני כותב את הנופים והריחות והמראות, ובכלל שוכח שמדובר בריצה, כך גם בזמן הריצה עצמה. את הראש ממלאים כל המחזות הפנטסטיים שנגלים, והרגליים נעות מעצמן, מבקשות להתקדם עוד ועוד בתוך מכמני הטבע הנהדר הזה.
ואם אתם עדיין מתחבטים בנושא הריצה באופן כללי, פשוט דמיינו את עצמכם רצים בקלילות בתוך הגלויה הנ"ל. עכשיו זה זמן נהדר להתחיל…
